<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף ז:</h2>
דם ברית, [לשון הפייט]. אדם שיש לו בן מנכרית אין מילתו דוחה את השבת, דאינו קרוי בנו אלא בנה, דתנן בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א], מי שיש לו בן מכל מקו' פוטר את אשת אביו מן היבום חוץ [ממי] שיש לו מן הנכרית ומן השפחה, ובקידושי' בפ' האומר [ס"ו ע"ב] תנן, כל מי שאין לו ולא לאחרי' קידושין הולד כמוה ואיזו זו זו שפחה ונכרית. [שם ס"ח ע"ב] שפחה מנלן, האשה וילדיה וגו' [שמות כ"א] ונכרית מנלן, אמ' ר' יוחנ' משו' ר' שמעו' בן יוחי אמ' קרא [דברים י"ז] כי יסיר (יסיר) את בנך מאחרי וגו' בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. פי' בספר יראים, הכי משמ' ליה דכת' לעיל מיניה לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי וג', פי' כי יסיר חתנך גוי את בנך מאחרי ובנך מיותר הוא, דהוה מצי למימ' כי יסירנו מאחרי, וכתב בנך מיותר למעוטי ולומ', שבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, ולשון בר' רב', יעקב איש כפר נבוריא אורי בצור ואמ' מותר למול בנה של נכרית בשבת, שמע ר' חגי ואמ' ליה תא ולקי, אמ' ליה יעקב, ברנש דאמ' מילתא דאורייתא וילקי את[מ]ה[א] ואמ' ליה ומנן היא מדאוריית', אמ' ליה דכת' [במדבר א'] ויתילדו על משפחות' לבית אבותם, א"ל לא אורת טבות א"ל ומן הן את מודע לי א"ל רב' ואנא מודע לך א"ל כת' [עזרא י'] ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים נוכריות והנולד מהם בעצת ה', א"ל מן קבלה את מלק' אותי, א"ל בתורה כת', באיזו תורה, א"ל מההיא דא"ר יוחנן בשם ר' שמע' בן יוחי לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מבת ישר' קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ואפי' נתגייר אינו קרוי בנו לא לפטור מן היבום ולא להזקיק ליבום ולכל דבר. ושפחה נמי, ולדה כמוה ואין קרוי בנו, כמו נכרית, כדתנן בפ"ב דיבמו' ובקידו' בפ' האומ', ואחרי שולדה כמוה אפי' נשתחרר הבן אינו בנו ואינו נימול בשבת, אפי' היא שפחתו וילדה ממנו אינו בנו ואינו נימול בשבת.
והוצרכתי לכתוב שלא יטעה אדם בדברי הגאונים שכתבו הא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, (אמרה) [אמרי] רבוותא, הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קניין בגוה, אבל דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיתמ' משמיה דרב נטרונאי גאון הא דתנן וכל מן שאין לה עליו קדושין ולא על אחרי' קדושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונוכרית, ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנוכרית, דלית ליה קניין בגוה, אבל שפחה דידיה שילדה ממנו בת, אע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא בתו היא דהא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו. וחזינן לגאון אחר, דמספק' ליה מילתא, מתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, ולעיניין ממונא נקיטנא לקולא ולא ירית ליה, אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשין, ואי בעי למינסב בת יש' מצרכינן ליה גט שחרור, ואי קדיש מיקמי גט שיחרור, מצרכינן לה גיטא מיניה, ואי בעי למינס' שפחה לא שבקינן ליה. עד כאן. הנה לכל הגאונים דלא אזלינן לקולא הילכ' אינו נימול בשבת, ויש שפחה שוולדה נימול בשבת, כגון שטבלה עד שלא ילדה לעבדות דיהדות לקבל מצו' שאשה חייבת בהם, דכי האי גוונ' מרבינן לעיניין קרבן בשילהי פ"ק דכריתות [ז' ע"ב], דאמרי' שפחה מנ' לן, דתנו רבנן בני ישר' אין לי אלא בני ישר', מניין גיורת ושפחה ת"ל אשה, מאי וכן שפחה, פשיט', סד"א כי אמרי' כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו', וההיא בטבלה ואחר כך ילדה דאז היא טמאה לידה וחייבת בקרבן ובמצות שהאשה חייבת בהן, מעיניין דנתרבת לקרבן, ולדה נימול בשבת, דתרוייהו סמיכי לאשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים [ויקרא י"ב], אבל אם ילדה ואח"כ טבלה אינו נימול בשבת, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמא' שבע' ימים וביום השמיני, כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול בשבת. וילדה ואח' כך טבלה אינה טמיאה לידה, דמא' דאמ' בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"ב] יוצא דופן אין מחללין עליו שבת מהאי טעמ' קאמ', וא"ת הא בפ"ר אליעז' משמ' דלתנא קמא, דקיימ' לן כוותיה, ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה, ואמרי' התם דהא בהא תליא, דכל הנימול לשמונה נימול בשבת, אומ' אני דלא קיימ' לן דהא בהא תליא אלא בסברת המקשה, ועד כאן לא פליגי אלא נימול לחלל עליו את השבת, אבל לשמונה ודאי מהלינן, אלמ' אע"ג דנימול לשמונה אין מחללין עליו את השבת למאן דאמ' [יש מקנת כסף שנימול לשמונה] וכוותיה קיימ' לן. וטעמ' דמילתא דוביום דמיניה נפקא לן דמילה דוחה את השבת סמיך לוְט0מְא0ה שבעת ימי', דרשינ' כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמיאה לידה (אינה) [אינו] נימול בשבת, אבל השמיני דלא סמיך לוטמאה שבע' ימים לא דרשינן כל שהוא טמיא' לידה נימול לשמונה, אי נמי לא אתי סמוכין לאפוקי מקרא [בראשית י"ז] ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית, דהוקש יליד בית לבן שמונת ימים של דורות, ומסתמ' בילדה ואחר כך טבלה, דאי טבלה ואחר כך ילדה נפיק לן מאשה כי תזריע, הילכך למול בשבת דלא מפקי (סמוכין) מקרא דרשינן סמוכין, אבל למול בשמונה דמפקי מקרא לא דרשינן סמוכין. והחילוקין (אלא) [אלה] למדתי מספר ה"ר משה ב"ר מימון [פ"א מהלכ' מילה ה"י], שכתב כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת עבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מילידי בית שלא טבלה אמו עד שילדה, שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה את השבת עד כאן, והמבין יבין כי דבריו כלל ודברי פרט. ועל טעם ראשון שכתבתי, דהשמיני דלא סמיך לוטמאה שבעת ימים לא דרשי' כל שאמו טמיאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו וכו' אין להקשות מהא דאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמ' והיה הבן הבכור לשניאה [דברים כ"א] עד שיהא בכור משעת הויא, רב נחמן אמ' אף אינו נעשה בן סורר ומורה וכו' אמימר אמ' אף אינו ממעט כו', רב שרביא אמ' אף אין אמו טמיא' לידה, רב שיזיבי אמ' אף אינו נימול לשמונה ואמ' קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה, דהת' אין לפרש אינו נימול לשמונה אלא ליום אחד, אך פיר' אינו נימול לשמונה בשבת, כלומר אין לדחות שבת במילתו, אבל לשמונה נימול ולא ליום אחד. תדע דה"פ דאמ' הת' לימא תיהוי תיובתא דרב שיזיבי, תנא ספוקי מספק' ליה ולחומרא, פי' תנא דמס' נידה מספק' ליה אי דרשי' להאי וילדה זכר, שיהא זכר משעת לידה בין לעיניין טומאה בין לעיניין מילה ואזיל לחומר' ושמא לא דרשי' להאי וילדה זכר להם אלא לכדאמרינ' התם [נדה ל"א ע"א] אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומר' קאמ' דמילתן לא דחיא שבת, דדילמ' דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואם אית' דהא דאמ' רב שיזיבי אינו נימול לשמונה היינו אלא ליום אחד אכתי תיובת' לרב שיזיבי דהא לקולא נמי (כאמ') [קאמר] דנימול ליום אחד ולא לשמונה, אלא ודאי תנא מספק' ליה ואזיל הכא והכא לחומר' ונימול לשמונה ולא ליום אחד לחומר', ושמא לא דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואינו נימול בשבת, שמא דרשי'. והת' פריך אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה, פי' אי תנא מספק' ליה ליתני נמי לזכר ולנקבה קשיא, ומדלא קאמ' תיובת' כדקאמ' על רב שרביא אלא קשיא, לא נתבטלו דבריו, וכן פי' רשב"ם ז"ל תיובת' ממש אינה איכ' למימ' שחסר מן הבריית' ומצי למימ' תני לזכר ולנקבה ולנדה, וכן בערך תיובת' בשם הגאונים, דתיובת' הינו שנתבטלו דבריו, אבל קשיא לא נתבטלה דבריו, אלא שאז לא ידעו התירוץ, הילכ' הכא נמי אע"ג דעמד בקשיא לא נתבטל התירוץ, אלא ודאי תנא מספק' ליה ורב שיזיבי נמי מספק' ליה, הילכ' טומטום שנקרע ונמצא זכר נימול לשמונה ולא ליום אחד ואינו נימול בשבת, וכן ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, האי מטעמי' והאי מטעמי', כאשר כתבתי. או נימ' טעמ' דילדה ואחר כך טבלה דנימול לשמונה ואינו נימול בשבת נמי משום דמספק' לן, אי דרשינ' כל שאמו טמיאה לידה וכו'. הכי נמי הא דאמ' בפ' ר' אליע' [שבת שם] על יוצא דופן עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן, דמשמ' דאע"ג דנימול לח' אינו נימול בשבת, אומ' אני דמספק' ליה אי דרשי' כל שאמו טמיאה לידה, אך לשון רשב"ם ז"ל שכתו' ביש נוחלין מוכיח, שבמקום שאין דרשה אחרת אז דרשי', וזה לשונו, תנא ספוקי מספק' ליה אי דרשי' האי וילדה זכר להכי דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי טמיאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומר' דזכר, ושמא לא דרשי' האי וילדה זכר להכי אלא לכי דרשי' בנדה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומרא קאמ', דלא דחי' מילתו שבת דילמ' דרשי' וכו'. והמבין יבין, דאי לאו דרשא דאשה מזרעת תחילה הוה דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה ולענין כל שאמו טמאה לידה ליכא דרשא אחרת.
<h2>דף ט.</h2>
ויליד בית הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא, כת' [בראשית י"ז] ובן שמונת [ימים] ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף (דכת') [וכת' (שם)] המול ימול יליד ביתך, הנה נכפל ולא כת' לשמונת ימים, יליד בית נימול ליום אחד. ואומ' אני שיש ארבעה עיניינים ביליד בית, הא' נימול לשמונ' ונימול בשבת, הב' נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, הג' נימול ליום אחד, הד' שאינו חייב למולו. טבלה לעבדות ליהדות למצות שאשה חייבת ואחר כך ילדה נימול בשבת, ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, לקח שפח' על מנת שלא להטבילה נימול ליום אחד, כדאוקימנא בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"ב] לת"ק דהילכתא כוותי', ודווקא בהיתנה על מנת שלא להטבילה שאז יכול לקיימה בביתו כדאמרי' בהחולץ [יבמות מ"ח ע"ב] ואז נקרא יליד בית שמצוה למולו, אבל אם אינו יכול לקיימה בביתו, כגון שלא היתנה וילדה בביתו, אינו נקרא יליד בית ואינו מצוה למולו. וה"ר משה בר' מימון כתב בספרו [פ"א מהלכ' מילה ה"ו], לקח עבד מן הגוי ולא רצה למול אסור לקיימו ואם היתנה עליו מתחילה והוא אצל רבו גוי שלא למולו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו ז' מצות ויהיה כגר תושב אבל אם לא קיבל עליו ז' מצות ימכר מיד. עד כאן דבריו. ולפי דעתו, דאמ' פ"ר אליע' בלוקח שפחה על מנת שלא להטביל' היינו דווק' שקיבלת עליה ז' מצות, אבל אם לא קיבלה עליה ז' מצות, אע"פ שלקחה על מנת שלא להטבילה, אינו מצוה למולו, כי לא נקרא יליד בית אחרי שאינו רשאי לקיימה בבית. וא"ת מנ' ליה הא סברא, הא פ' החולץ ופ"ר אליע' אינו אומר רק תנאי ולא קבלת ז' מצות, אומ' אני כי מפשט הלכה לקח, דבפ' החולץ [שם] פריך לר' עקיב' מקרא [שמות כ"ג] וינפש בן אמתך, ומתרץ בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכת' מדבר ובתר הכי בהאי שמעת' אמר' חד מתרי ותלתא טעמי שני ליה הנה וינפש בן אמתך בהתנה נמי מותר לקיימו וכת' בן אמתך והגר דמשמע דבן אמתך דומיא דגר שקיבל עליו ז' מצות, דקיימ' לן כחכמ' דפ' בת' דע"ז [ס"ד ע"ב], דגר תושב זה שקיבל עליו ז' מצות שקיבלו עליהן בני נח, וכי הכי דלעיניין לקיימו דווק' שקיבל עליו ז' מצות, הכי נמי לענין שביתה, שכת' וינפש בן אמתך והגר, דומיא דגר שקיבל עליו ז' מצות, אבל לא קיבל עליו ז' מצות אינו מצווה על שביתתו, דתרווייהו כחדא מחד קרא נפקי, וההי' נמי דאמר' פ"ד מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישר' בחול, עבד ואמה התושבים דומיא דגר תושב שקיבלו עליהם ז' מצות, אפי' הכי אינו מצוה על שביתתן.
אך במקום אחר כתב ה"ר משה בר' מימון [פ"כ מהלכ' שבת הי"ד], עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתו הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שעבדים חייבים בהם, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא שקיבלו ז' מצות שנצטוו בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישר' בחול, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישר' לכל דבר, במה אמור וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שכירו ולקיטו של ישר' כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישר' רבו בשבת, אבל לעצמו יעשה, אפי' היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו. עד כאן. והמדקדק בדברי ה"ר משה בר' מימון ימצא, כי עבד כנעני ערל אפי' קנוי קיניין הגוף, אפי' קיבל עליו ז' מצות שנצטוו בני נח עושה מלאכה לעצמו, ומה שנ' וינפש בן אמתך דמוקמי' פ' החולץ [שם] בערל, היינו שלא לעשות לרבו ישר', אבל לעצמו עושה, כי הדבר ידוע לכל יודע ספר כי עבד ואמה שהזהירה תורה על שביתתו היינו בקנויין קניין הגוף, אעפ"כ כתב אם לא מלן ולא טבלו שעושין מלאכה לעצמן בפרהסיא, וכן כתב כי והגר זה גר תושב שכירו ולקיטו של ישר', ומשגה הוא מדאמרי' בהחולץ וינפש בן אמתך, זה עבד ערל, אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול, כשהוא אומ' למען ינוח עבד' ואמת' הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים וינפ' בן אמת' בעבד ערל, ומשמ' דבן אמתך דומיא דעבדך ואמתך שקנויי' קניין הגוף, ופסקי' פ"ד מחוסרי כפרה הלכ' כר' שמע', דאמ' אחד גר אחד עבד ואמה התושבי' עושין מלאכה בשב' לעצמן כישר' בחול, אלמ' תושבי' הקנויים למעשה ידיהם, אבל הקנויי' קניין הגוף אפי' ערלים מוזהר על שביתתן ואינן עושין אפי' לעצמן, מידי דהוי שורו וחמורו, אך מה שפי', כי והגר, זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישר', שלא לעש' מלאכ' לרבו אבל לעצמו אינו מוזהר עליו, יפה פי' מההיא דכריתות שהבאתי. ולשון הפירושים פ' החולץ, גר תושב קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכת' על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז, ורוצה לומר כי אזהרה לגר עצמו ולא לישר', אין אני רואה דבריו מדאמרינן פ"ד מחוסרי כפ', אחד גר אחד עבד ואמה התושבי' עושי' מלאכ' בשב' לעצמ' כישר' בחול, והוכחה שכת' דמחלל שבת כעובד ע"ז, לאו הוכחה היא, דדווק' המצווה על השבת ומחללו כעובד ע"ז, אבל בני נח שלא נצטוו על השבת לא, דאדרב' אמ' פ"ד מיתות [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה, כללא דמילת' עבד ואמה הקנויין קניין הגוף, אפי' ערלים מוזהר עליהן שלא לעשות מלאכה אפי' לעצמן, אע"פ שלא קיבלו עליה' ז' מצו' שנצטוו בני נח, ואם אינן קנויים כי אם למעשה ידיהם, אפי' נימולו אינו מוזהר עליהם שלא לעשו' מלאכה לעצמן.
